"אתה לא דון דרייפר!" היא אמרה לי חצי בכעס כשסיפרתי לה איך ניסיתי להתמודד עם סיטואציה מעצבנת בעבודה. תאכלס היא צודקת:
אני לא דון דרייפר,
אין אצלי My Way or the High Way. תאכלס, אשקר אם אגיד שאני לא שם זין. אני שם מלא זין. ולמרות מה שחושבים, יש הבדל. כי אם אתה שם - לפעמים מרוב זין אתה בכלל לא זוכר על מה, ואם אתה לא שם - אז אין מקום לטעויות. הכל מאוד ברור ושרק ינסו לחפש אותך
אני לא דון דרייפר, אף אחד לא ייתן לי לדפוק על שולחנות ולפוצץ ישיבות ולצעוק על אנשים ששווים מיליונים שהם חבורת זוג מטומטמים ושיזד*** מהמשרד המעוצב והמהמם שלי. הם אמנם באמת מטומטמים, אבל לי אין בכלל משרד מעוצב ומהמם, וזה קצת בעייתי, לא?
אני לא דון דרייפר, לא מנסה להסתיר את העבר, אין לי סיבה לעשות את זה. למרות שאני חייב להודות שזה רעיון לא רע בכלל לשכוח לגמרי מי שהייתי ולאמץ לעצמי איזו זהות שרק ארצה. עד שזה יקרה ואם זה יקרה - אמשיך לחלום בהקיץ ולהיאחז בעבר ולחשוב שאני עדיין בן 22 ולהעמיד פנים שהכל סבבה ולא צריך לקבל החלטות ולהתקדם לחיים של גדולים, כי זה פשוט לא כיף!
אני לא דון דרייפר,
לא שותה אולד פאשן, זה לא בא בחשבון. גם אם לחרא הזה יש כל מה שצריך כדי להפוך לדרינק המושלם, צמד המילים הזה פשוט מכניס אותי לסטרס. אני? אולד פאשן? מה פתאום. אני הכי רלוונטי, הכי מעודכן, הכי שיק. אז הלכתי, חקרתי, ומצאתי לי דרינק עדכני יותר, חזק יותר, הרבה יותר פאשן, הרבה פחות אולד. ועם שם שמתגלגל על הלשון כמו חמאה, צבע אדום של הגבר החדש והמון קלאס, השארתי למיסטר אולד פאשן אבק.
אני לא דון דרייפר, בקליפ של פסקול החיים שלי אני לא צולל חופשי ללא מצנח מקומה 100 בין ים של הזיות וחלומות. בקליפ שלי אני לוקח את המדרגות, לאט לאט, step by step, מ0 ל100 ב70 שנה.
לא מכיר דרך אחרת, לצערי...