הגולדן רינג של החיים, לכל החיים

עודכן ב: 7 יונ 2018

אפשר לפתוח עם קצת קיטש?

אוטוטו אציין שלוש שנות נישואין. שלוש שנים מאז שהשתנו לי החיים. אני כבר קולט את חלקכם אומרים "אתה מתכוון שנגמרו לך החיים" עם אמוג'י קורץ ואינטונציה של אבא עירקי מבוגר. אז לא, אף פעם לא קניתי ת'חרטא הזו. אני נהנה מכל רגע, אוהב להיות נשוי ומקבל באהבה את כל הקלישאות. אוהב את החיים בשניים, אוהב את העובדה שמצאתי את החצי השני שלי (להקיא עליי הא?). לא מפחיד אותי להשתנות, אחריות או מחשבות על העתיד. לא אכחיש שמדי פעם בא לי קצת לצאת להרים טינדר באמצע רוטשילד רק כדי לבדוק מה אני שווה, אבל ממש לא מפריע לי שאני כבר לא רווק.


יש רק דבר אחד שמפריע לי ממש בכל עסקת החבילה הזו: הטבעת. לא מצליח להתרגל אליה. היא הדבר הראשון לרדת ממני כשאני חוזר הביתה, הדבר הראשון לשחק בו כשהפרעת הקשב מגיעה לביקור היומי והדבר הראשון לשכוח בבית בבוקר ממהר במיוחד.



אתה הכי נשוי כשנוח לך (!Not)

אין לי שום דבר עקרוני נגד טבעות נישואין, להיפך. הרבה פעמים אני מתגאה בטבעת שלי כמעט כמו שילדה בת 7 מתגאה בפני אמא שלה בתכשיט שהכינה בשיעור מלאכה. זה לא משנה את העובדה שפיזית, הטבעת הזו לא חלק ממני. חברים שאני מספר להם על זה מרימים גבה ואומרים שאין סיבה להוריד טבעת נישואין מהאצבע אף פעם. אבל האם זה באמת הגיוני לצפות מגבר שהתכשיט היחיד שהיה לו על הגוף הוא עגיל באוזן בגיל 13, לקום יום אחד ולקבל את חתיכת מתכת שתהפוך להיות אנדרטה של עצמה על האצבע?


ופה מתחילה הבעיה, כי יש איזה ציפייה מאנשים נשואים ללכת עם טבעת כל הזמן. למה זו בעיה? כי הזהב הבולט הזה על האצבע הוא הדבר הראשון שרואים, הדבר הראשון להגדיר אותנו. לצערי, בעולם שלנו גבר נשוי = אפור ומשעמם. וזה פרימיטיבי, מיושן ובאופן כללי מבאס לאללה שיש אנשים שרואים בטבעת שלי 'אות קלון' על הבחירה שלי להתמסד. סורי, אני לא רואה את הנישואין שלי כעונש פור לייף. בעיניי זו יותר פריבילגיה. ואם תרשו לי לצלול לרמה פילוסופית יותר - בכל פריבילגיה אפשר לבחור בדיוק מתי להשתמש ומתי פחות.


אקססוריז לנשואים בלבד

אז עכשיו אני רוצה להציע אלטרנטיבה רעיונית: הטבעת שלי היא לא אזיקון קבוע, היא אקססורי. וכמו משקפי שמש, או שעון או חגורה – גם עליה אני יכול לבחור מדי פעם לוותר, כשהיא לא מסתדרת לי עם הלוק והאירוע. וזה לגמרי סבבה, כי בעולם שלי הזוגיות היא לא תמיד הדבר הראשון שמגדיר אותנו.


אז כמו שדתיים מסתובבים עם כיפת כוננות בכיס ומוציאים אותה מדי פעם כשזה משתלם להם, כך ארגיש חופשי לנפנף בטבעת שלי רק מתי שזה משחק לטובתי. זו הפריבילגיה שלי. זה יכול להיות בריאיון עבודה, בפרזנטציה גדולה, באירועים רשמיים או בארוחת ערב. וברגעים אחרים, כשדווקא מתאים לי יותר דשא ופחות גולדן רינג, הטבעת תישאר בכיס (או בבית). אני נשוי שטוב לו גם בדשא, גם אם זה אומר לקחת הסיכון המזערי שגדודי נשים ישימו לב שאני לא מסומן ויתחילו איתי בלי הכרה ברחוב (כן בטח). שינסו, זה כבר יהיה העניין שלי, של המצפון שלי ושל אשתי המהממת.








611 צפיות2תגובות