תשכחו מההחלטות החשובות בחיים. תשכחו מחתונה, מקריירה, ממשכנתא וילדים. המבחן האמיתי הראשון של כל גבר הוא איך יתמודד עם עכבר בבית. בשבוע שעבר עברתי את המבחן הזה ממש בשיניים. על הדרך למדתי שלושה דברים:
סטורי זה לא הכל בחיים
"לבוא בטוב" זה לא תמיד הפתרון
האישה תמיד צודקת. שווה להקשיב לה (ברוב המקרים)
עכשיו תנשמו עמוק, קחו חצי דקה ללגלג עליי ותחזרו לקרוא
זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
כילד תמיד הייתה לי חיבה למכרסמים. כשהייתי בן 4 הדבר שהכי רציתי בעולם זה ארגז עם עכברים. לא כל כך מפתיע בעולם נאיבי של זאטוטים שרואים בעיניים את מיקי מאוס וג'רי ושומעים באזניים את פיץ (העכבר - מישהו אמר ילדי שנות ה-80?). פעם אחת שאמרתי את זה לאחי הגדול הספיקה כדי להפוך את הביטוי "אין ארגז עם עכברים!" למנטרה קבועה של כל המשפחה בכל פעם שהייתי ילד רע. עד היום הם מזכירים לי את זה, חארות.
המשכתי לגדול בתמימות כשספידי גונזלס הפך לדמות המצוירת האהובה עליי כמה שנים מאוחר יותר. יודעים מה? אפילו ספלינטר היה דמות חיננית למדי, והוא בכלל היה עכברוש. אגב עכברושים, מישהו באמת יודע להבדיל בין השניים?
שני עשורים נוספים חלפו, אני בינתיים התבגרתי, והאוניברסיטה של החיים הטמיעה בי חזק שמכרסמים זה פיכסה וטשטשה לאט לאט אבל בטוח את זיכרון ארגז העכברים החמוד שלי. בסופו של שבוע מהגיהנום, רשמית אפשר להגיד: אין ולא יהיה ארגז עם עכברים, זה דוחה.
זה סיפור ללא סטורי
לא התרגשתי יותר מדי כשרעותי התקשרה לספר לי שיש לנו עכבר בדירה. מה הביג דיל? הרי בפעם הקודמת שזה קרה הצלחנו להבריח החוצה עכבר תמים וחמוד באפס זמן והכל הסתיים בשלום. לא הבנתי שהפעם יש לנו עסק עם בנזונה עקשן.
שעתיים אחרי שניסינו לשחזר את עבודת הצוות של הפעם הקודמת, נכנענו והלכנו לישון עם עין אחת פקוחה. למחרת על הבוקר קניתי מלכודת חדשה ושמתי לו קבנוס לפיתיון - שיתפנק למה לא. ידעתי שזה יעשה ת'עבודה, ואפילו על הדרך אצלם סטורי מגניב שיהפוך אותי לגבר גבר באינסטגרם: אחד כזה שיודע להתמודד עם עכבר בדירה, אבל רגיש מספיק כדי לכלוא ולשחרר אותו בעדינות בחוץ, מבלי שאף אחד ייפגע.
ספידי הקטן נפל למלכודת כצפוי. אלא מה? הוא לא היה קטן בכלל. לא נרתעתי והמשכתי לראות מול העיניים עכבר חמוד ולא מכוער בכלל עם פוטנציאל לסטורי להיט.
אז הדלקתי ת'אור (מסתבר שהם לא אוהבים את זה), והתקרבתי אליו קלות עם המצלמה. הוא בתגובה פתח במופע אימים שלא היו מבייש את אורן חזן על דוכן הנואמים בכנסת: צרחות, נפנופי ידיים, היסטריה מוחלטת. אף פעם לפני לא שמעתי צרחות של עכבר, זה מפחיד לאללה ופשוט קפאתי במקום. נשארתי קפוא בזמן כשהוא הצליח לפתוח את דלת המלכודת, ולברוח לנו שוב!
הוא פשוט חלף לו לידי בטבעיות בדרכו מתחת לספה תוך צרחות, ואני עדיין קפוא. איזה חרא לנו.
מיותר לציין שרעות רתחה עליי מעצבים. ראיתי על הראש שלה וריד בולט שלא ראיתי מעולם. בצדק, יצאתי הכי סתום שיש: לתת ככה למכרסם מגעיל לברוח לי בין הידיים? ועוד בשביל פאקינג סטורי? יותר נמוך מזה אי אפשר לרדת.
כמה שעות של רדיפה מתישה וחסרת סיכוי לא עזרו ורק הגבירו את התסכול. בלית ברירה הלכנו לישון כועסים וכואבים, בידיעה שהזבל הזה צוחק עלינו איפשהו בפינת הסלון (או המטבח... מי יודע??)
זה סיפור איתו אסור ילדים לחנך
למחרת בבוקר חזרתי מבויש לטמבוריה. לא רציתי להגיע לזה אבל העכברוש הזה לא השאיר לי ברירה אלא לעבור למלכודות דבק. ואם תהיתם אז כן, הכרזתי עליו רשמית כעכברוש, רק רציתי שימות. זה היה בוקר נוראי: לא רציתי לדבר עם אף אחד ולא הייתי נחמד כהרגלי. כעסתי על עצמי שאני עושה דברים בלי לחשוב, כעסתי על עצמי על הקיפאון וחוסר האגרסיביות. הכי כעסתי על עצמי שאכזבתי ככה את אשתי שוב.
בצהריים יצאתי מהמשרד הביתה להתמודד עם ההשלכות. לא ידעתי למה לצפות. לטוב או לרע, אגרסיביות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלי. 32 שנה אני ללא אויבים, נמנע מעימותים ותמיד בא בטוב, איך אני אמור לטפל בזה עכשיו?
לא הייתה ברירה אלא להכניס בעצמי קצת רבאק. כל הדרך לבית זמזמתי בקצב קבוע מנטרות מזעזעות שרואים רק בסרטי גנגסטרים ישראלים: "אני רוצח! אני מג'נון! אני אשבור לו ת'עצמות".
פתחתי את הדלת בעדינות וסרקתי את השטח. מלכודת הכלוב במטבח כצפוי נשארה פתוחה. לומד מטעויות המניאק, רק נשאר לי לקוות שגם אני כזה.
פנייה קלה לסלון ושם הוא היה – תפוס חזק בדבק ונאבק באפלה. הבנתי שאם לא אזהר הוא מסוגל לצאת גם מזה. אחרי סצנת אורן חזן שעשה לי אתמול, לא אתפלא אם כשאתקרב הוא יתלוש את עצמו בכוח מהמלכודת גם אם ייאלץ להישאר ללא פרווה בכלל, העיקר לא להיכנע.
נסוגתי לאחור ותכננתי את המהלך במשך כמה דקות. מצויד במקל מטאטא התקרבתי אליו בהליכת חתול (פחחחח הבנתם?). הייתי שקט אבל הוא שמע אותי מתקרב, ושוב התחיל להשתולל ולצרוח. אלוהים אדירים סתום כבר!
הוא לא השאיר לי ברירה אלא להכות בו חזק עם המקל. אוי כמה שזה היה רע...
הוא לא מת במקום אלא פרכס לי דקות ארוכות מול העיניים, מסכן כזה. הבנתי שאני חייב לסיים את מה שהתחלתי ולגאול אותו מייסוריו. בלב כואב נתתי לו עוד כמה מכות בראש ופיניתי את הגופה כשכולי רועד.
זה סיפור משנה חיים?
שבוע ארוך עבר מאז שהפכתי לרוצח. שבוע ארוך שבו אני הולך דרוך כמו קפיץ בבית של עצמי. מסתכל, בוחן, נזהר, ממש כמו בצבא כשהיינו נכנסים לבתים בשטחים. כל פעם שאני נכנס הביתה עולים לי ויז'ואלים לא נעימים של דם ופרכוסים. במקביל אני לא מפסיק לתהות לעצמי כמה מהר תגיע הנקמה מהחברים העכברושים שלו מאתר הבנייה הסמוך.
"ארגז עם עכברים" אלק, עכבר בין ארגזים אולי. ולחשוב שאם לא הסטורי, אם לא הרצון הזה להפוך לגבר מול כל העולם, הכל היה נמנע. יכול להיות שיש לי טראומה מהחרא הזה?
תקראו לי דרמה קווין, זה כנראה נכון. אבל יש מצב שהשבוע הזה שינה אותי לנצח. מקווה שהיה הכרחי לעבור ת'סטרס המטורף הזה שכלל מריבה עם האישה, מעט מדי שעות שינה ויותר מדי חכמה בדיעבד כדי לצאת מהנאיביות, לאמץ קצת אגרסיביות ולהבין שהחיים זה יותר מאשר סטורי, ילדותי ונוסטלגי ככל שיהיה.