גם אני הייתי שם: המונדיאל שלא אשכח לעולם

עודכן ב: 3 יול 2018

אז הייתי במונדיאל ברוסיה, וסגרתי מעגל: ב2014 אחי הגדול הציע לי להצטרף אליו לברזיל וסירבתי בנימוס. 4 שנים אחרי, בוגר יותר, תפרן קצת פחות ועם FOMO קטלני שלא מפסיק לנשוף לי בעורף, אפשר להגיד שזזתי משאלה אחת ימינה.

כשניסיתי לסכם, נותרתי די ספיצ'לס. איך מסכמים 270 דקות של צפייה במגרשים, 10 שעות של צפייה טוטאל, 20 ליטר בירה וכריסטיאנו רונלדו אחד? התשובה היא שלא מסכמים, רק מנסים לשחזר על המקלדת כמה שיותר מדויק.


יום 1 - בשביל כבוד צריך לעבוד, ומסי לא עובד

עוד לפני ההמראה ידענו שהיום הראשון לא הולך להיות קל. היינו צריכים לרוץ לכמה סידורים דחופים, אחרי לילה נטול שינה, כדי להגיע בזמן לקרב הענקים הראשון - ארגנטינה נגד איסלנד!

התחנה הראשונה הייתה מרכז הכרטיסים של פיפ"א, הגענו לשם עם המזוודות ישר מהשדה כדי להימנע מתורים מיותרים ולהוציא את סמל הסטטוס היקר ביותר בטיול - Fan ID. מדובר בתעודת האוהד שבלעדיה לא ניתן להיכנס למשחקים. אבל יותר מזה - מדובר בתג לוקסוס שמאפשר לכל אוהד זב חוטם ממדינת עולם שלישי להסתובב ברחובות מוסקבה עם חזה נפוח מגאווה שהוא הצליח להגיע למונדיאל, וזה פשוט מקסים.


חזה נפוח מגאווה ופאן איי די על הצוואר

התחנה הבאה הייתה צ'ק אין בדירה שסגרנו (כלומר עומר סגר) בבוקינג כמה חודשים לפני זה. בעלת הדירה המפוקפקת לא ריחמה עלינו כשביקשה במפתיע שנשלם לה את כל הסכום מראש במזומן. למה? כי זה מונדיאל, והיא יכולה, והיא כלבה, ולנו לא הייתה ברירה אלא לסור לכספומט הקרוב ולחנוק את כל כרטיסי האשראי שלנו שלא מאפשרים להוציא יותר מ-100 דולר בכל משיכה.

איכשהו צלחנו את כאב הראש הזה והגענו לSpartak Stadium. ברור התרגשתי לקראת הצפייה במסי, אגוארו ודי מריה. הייתה לי גם היכרות מוקדמת עם ההצגה של האיסלנדים ביציע, אבל שום דבר לא הכין אותי לקהל הארגנטינאי המשוגע והסגידה הפסיכית שלו למסי. כמה חבל שלא עברו 10 דקות והאל הארגנטינאי נראה כמו אחרון הילדים האבודים של פיטר פן. הילד היה גרוע להחריד, אבל גם הפנדל שהחמיץ לא הצליח להרוס לנו את מצב הרוח. על זה מגיע קרדיט ענק לפיפ"א על ההפתעה הנהדרת שהיא סידרה לנו: יש בירה ביציעים!

ולא רק זה, הכוסות רב פעמיות וממותגות לכל משחק כדי שתוכל לקחת איתך הביתה למזכרת. מוסקבה - הגענו!


!בירה ביציע

נראו לאחרונה אובדי עצות. מסי ודיבאלה

יום 2 – ויוה לה מכיקו!

היום שהתברר בדיעבד כזה שעשה לנו את מוסקבה התחיל באיזי. בבוקר המאוחר עוד הספקנו לצאת לכיכר האדומה ולספוג מעט ניחוחות רוסיים מתובלים באוהדי כדורגל. הכיכר האדומה? התכוונתי הכיכר הירוקה. עשרות אלפי מקסיקניים חינניים וצבעוניים צבעו את מרכז העיר בירוק ועשו מלא רעש ושמח בלב.

זה היה נראה מבטיח וכבר לא יכולנו לחכות, אז אחרי סיבוב קצר כבר התחלנו תנועה לכיוון איצטדיון הלוז'ניקי. כשהגענו, נשארתי עם פה פעור. הייתי כבר באיצטדיונים גדולים בחיים שלי: הייתי באנפילנד, באמירויות המהמם של ארסנל ובקאמפ נואו של ברצלונה. אבל אף אחד מהם לא משתווה בפאסיליטיז, האווירה והאקוסטיקה שהקומוניסטים האלה הצליחו להרים כאן.

בגלל שאני כזה קל להשפעה, ולאור העובדה שמהצד השני נמצאים גרמנים, הפכתי לאוהד מקסיקו נלהב. כמו אחרון הסומבררואים שרתי יחד איתם בספרדית מג'וברשת, צעקתי "פוטו" לשוער הגרמני בכל פעם שבעט וצחקתי בקול גם כשאין סיבה לחלוטין.




עומר מצידו טוען עוד מהמונדיאל הקודם שמדובר בעם הכי מטומטם שיש. בגול הראשון הבנו שנינו על בשרינו שהטיעון הזה מחזיק הרבה יותר ממים, הוא מחזיק בירה! אחד מהאוהדים מעלינו חשב שזה רעיון טוב לשפוך את הבירה שלו לכל עבר, ואנחנו יצאנו ספוגים בשיער ובבגדים, אבל פאק איט, היה מדהים!


"!אני: "אחי מה הקטע עם הבירה?" הוא: "מכיקו

בסיום המשחק קיווינו לתפוס את המשחק הבא של ברזיל במתחם האוהדים הרשמי של פיפ"א. אז הלכנו, והלכנו והלכנו... ועוד קצת הלכנו. כי למרות שבגוגל מפות המתחם נראה כל כך קרוב לאיצטדיון, מסתבר שאין דרך טובה להוביל עשרות אלפי אוהדים מאשר צעדה ארוכה ארוכה במעגלים. כשהגענו סופסוף למתחם, אמנם גילינו מסכי K4 ענקיים בכל פינה ועשרות אלפי אוהדים צבעוניים, אבל מצאנו גם תורים בלתי אפשריים לדוכני הבירה ותודעת שירות מזעזעת. את המשחק של ברזיל ראינו רק לפרקים מהתור המזעזע, ונשבענו לעצמנו שלכאן אנחנו לא חוזרים. בימים הבאים כבר נהיה חכמים יותר.

יום 3 – מה שבא בא, רק בלי שמיר בבקשה

לפני שטסנו עומר אמר לי שהימים הכי כיפיים בטיול מונדיאל הם אלו חסרי הלו"ז, כלומר שלא הולכים בהם לאיצטדיון. ככה יצא שאחרי יומיים אינטנסיביים הרשינו לעצמנו להרפות.

קמנו יקיצה טבעית, התארגנו, ויצאנו לחקור את האוכל הרוסי שעומר כל כך חיכה לו. בשלב הזה התחלתי לחשוש שאני אכן מאומץ כמו שהאחים שלי חפרו לי כשהייתי קטן, כי שמנת חמוצה, סלק ושמיר ממני והלאה, בעוד שהוא מתענג על כל רגע. איך שלא יהיה, המסעדה הרוסית בסגנון ברוקלין עברה באדישות חלקית בחך, ובעיקר בתאווה לעיניים.



אחרי ארוחת הצהריים יצאנו ל-Bar Hopping. ככה, מ-13:00 בצהריים אנחנו חסרי לו"ז, מדלגים בין פאבים למסעדות, בין משחק למשחק ועושים כל שביכולתנו כדי לשרוד על בירה ונשנושים בלבד. יסלח לי אלוהים אבל באותו הרגע קצת שמחתי שאשתי החליטה לא להצטרף אפילו שהיא אוהבת כדורגל והיו לנו כרטיסים. חשבתי כמה כיף לי להיות חזיר, וכמה בגיל 32 נדיר שאני אשכרה מרשה לעצמי להיות כזה חזיר.


ואז חשבתי שאנחנו אולי חזירים, אבל בגילנו זה כבר חזירים אשכנזים. כי עמוק בעשור הרביעי לחיים זה לא באמת ריאלי לחשוב שתחזיק מעמד 7 שעות רצוף על בירה. בדיוק בנקודה הזו, התחלנו לעשות חישובים של אשכנזים: מתי נחזור לדירה לנוח? במשחק השני או השלישי? ואם נחזור למשחק השני, זה די מקטין את הסיכויים שנצא שוב, לא ככה? אני מצידי התחלתי לחשוב שאפשר לוותר על הבירה, לפחות בהתחלה. עומר בתגובה הסתכל עליי במבט מזלזל ומלא בבוז. חשבתי שוב על מה שאמרתי והבנתי שאכן אין מצב שאני רואה משחק בחוץ ומזמין לימונדה.


חזירים בפאב של החזיר

יום 4 – אהלן מוסקבה!

ביום הרביעי הFOMO שלי תפס פיקוד. איך יכול להיות שעברתי שלושה לילות בעיר הענקית הזו ועדיין לא הבנתי ת'קטע שלה? אז יצאתי לבדי לשוטט בעיר. אחרי שעתיים הגעתי לשכונת Patriarch Ponds והרגשתי הקלה: רחובות צפופים יותר (סופסוף!) מלאים בבתי קפה, מסעדות, ברים ורוסיות צעירות שמצטלמות לאינסטה בכל פינה. אין מה לומר - גיליתי את הסצינה.

שלחתי מהר לעומר לוקיישן וכתבתי לו שיגיע, ובינתיים הלכתי לשבת על שפת האגם וניהלתי שיחה-לא שיחה עם רוסי מבוגר שלא ידע מילה באנגלית אבל ידע טוב מאוד איך לבקש סיגריה. הנחישות של עומר לשמור על הפיפי שלו סגול מסלק גרמה לנו לוותר על המקומות הטרנדיים מסביב ולהיכנס למסעדה רוסית של פעם. בזמן שהוא התענג (שוב!) על בורשט עם שמנת חמוצה, קולומביה ויפן נתנו בראש בטלוויזיה. ועם מסך משנות ה60, סרוויסים ומפות פרחוניות וחתול פרוותי עצלן שנראה שלא הזיז אצבע מיום נפילת הקומוניזם - הייתי בטוח שעוד רגע אראה סבתא קמה מהסלון, פושטת את הפיג'מה וקוראת 'חאמס רודריגז' במבטא רוסי כבד.


?היסטרי או מה

כשחזרנו לדירה קיבלתי החלטה מושכלת לוותר על המשחק של פולין-סנגל ולצלול לשנ"צ עמוק לקראת הטירוף האמיתי של היום: רוסיה נגד מצרים. טעות בניווט הביאה אותנו לפאב מקומי נטול תיירים אבל עם המוני רוסים שיכורים מניצחון שגם מוחמד סלאח שצימק לא הצליח לכבות.

השמחה הרוסית ברחוב בסיום המשחק הרימה לי את האנרגיות לשמיים, אז השכבתי את עומר לישון (מגיע לו, שתה הרבה יותר ממני) ולקחתי הפסקה מבירה וכדורגל - לטובת בירה ומוזיקה. לדעת ליהנות לבד זה חשוב, אז הגעתי לבדי ל-Propaganda Bar במרכז העיר. שם גיליתי תמהיל מעולה של היפסטרים רוסים, אוהדי כדורגל מכל העולם והמון טכנו משובח. אחרי שעתיים ומשהו של פיזוז חסר מעצורים הייתי כבר מוכן לסיים את היום, אבל כשברחובות בחוץ עדיין (!) חוגגים אלפי רוסים שיכורים ואוהדים מכל העולם ה-FOMO שלי הטיל וטו. ברור שנשארתי עוד.


לא הולכים לישון

יום 5 - אגדה שהייתה באמת

בדיוק כשחשבתי שאין יותר טוב מזה, למחרת בבוקר התעוררנו לרונאלדו של יום חדש. אם יש מישהו שגורם לי להתרגש גם כשאני חושב שראיתי כבר הכל - זה CR7, או כמו שאני קורא לו: האיש. הוא כמובן לא אכזב והבקיע בנגיחה את השער היחיד במשחק, אבל מה שבאמת אזכור זה את התמונות שלו מתרוצץ בין עשרת הנגרים שלצדו, מדרבן, דוחף ומנהיג. באותם הרגעים חטפתי קצת בלאק אאוט מכל מה שקרה בימים האחרונים. הרגשתי שרק בשביל זה היה שווה להוביל את המינוס בימי החופשה שלי לשפל שלא נראה מעולם.

אחרי המשחק, כשאנחנו למודי ניסיון ועם פז"מ לא מבוטל במונחים של אוהדים במוסקבה, יצאנו שוב לאחה"צ של בירה, אוכל וכדורגל. ככל שהתקדם הערב הרגשתי את הדיכאון מתגבר - עוד רגע אעלה על המטוס וזה ייגמר. תקראו לי כפוי טובה, אבל גם העובדה שאני בכלל לא חוזר הביתה אלא לנופש עם העבודה בכרתים לא הצליחה לנחם אותי. אחרי הכל, מתי עוד ייצא לי לשבת רגל על רגל, לשתות בירה ולראות כדורגל כל היום?


!האיש

זה לא נגמר עד שזה לא נגמר...

עזבתי את מוסקבה אחרי חמישה ימים. האחיין שלי הגיע לתפוס את מקומי ביציע ולארח חברה לאבא שלו, והוא רק בן 6. ואני? שעתיים במלון הכי מטורף שהייתי בו בחיי הספיקו לי כדי להתעשת ולצבוט את עצמי נונסטופ. אם עד אז הFOMO השתולל, ביוון הוא היה על אקסטה: לראות את בלגיה מוחצת את טוניסיה או לנצל עוד שעתיים בבריכה של פעם בחיים? לראות את טוני קרוס מוכיח שהוא גרמני אמיתי בדקה ה95 או להתייחד עם השמש בשקיעה?

בשעות רגועות יותר, ישבתי על שפת הבריכה עם עצמי. יכולתי להישבע שזרימת המים נשמעת בול כמו שירת האוהדים ביציעי הלוז'ניקי. ישבתי והרצתי בראש ארבע ושמונה שנים קדימה. חשבתי האם במונדיאל הבא אצליח שוב לזוז משאלה אחת ימינה, ולהעניק לבן העתידי שלי חווית כדורגל אדירה שתעצב לו ת'חיים. חשבתי איזה כיף יהיה לו שגם אמא שלו חולה על כדורגל, אבל רק שלא יידבק ממנה בחיידק הקטלוני (פיכסה). דמיינתי איך אני מלביש אותו בחולצה ירוקה וסומבררו, ויחד אנחנו שופכים בירה על כל האוהדים מתחתינו במשחק של מקסיקו.

רגע, אמרתי מקסיקו? אוי שיט! עוד רגע הם עולים לשחק!

דסבידניה




255 צפיות