שלוש הבטחות לכבוד השנה החדשה (ככה עושים את זה?)

עודכן ב: 2 אוק 2019

המון זמן לא ישבתי לכתוב, כמעט שנה ליתר דיוק. התירוץ המתבקש הוא שפשוט לא היה לי זמן.

אני יכול להאשים את המעבר הקשוח שעשיתי משכירות לעצמאות (מרגש!).

אני יכול להאשים את ריבוי המשימות, את הרצון ביותר שעות פנאי או את ביבי. איזה כיף זה להאשים את ביבי.

הסיבה האמיתית היא שטפו טפו טוב לי מדי כרגע: אני מרוויח יפה, עושה עבודה יפה ללקוחות שלי, מצליח להתאמן, לפגוש חברים, ללכת לים, לראות סדרות ובעיקר לנשום.

חמים ונעים לי בפינה שלי, וכנראה שזה לא היה מפריע לי ככה פתאום אם לא הלחות הנוראית של הקיץ שהפכה את החמים הזה לבלתי נסבל באזורים מסוימים בגוף, ותודה לך על זה תל אביב.

אבל האמת היא שגם זיעה מוגזמת במקומות מוצנעים היא לא סיבה מספיק טובה לחזור לכתוב כמו הפרט השולי הבא: אנחנו עוברים לגור בצפון!

כן כן, בעוד חודש נארוז את החיים הבורגניים שלנו ונעבור לגור בבסיס חיל האוויר בעמק יזרעאל. כמה חבר'ה אמרו שהם מקנאים בי על זה, אחרים הגדירו אותי כאמיץ. דבר אחד בטוח: בשבועות האחרונים הראש לא מפסיק לעבוד.

אז הנה זה בא: שלוש הבטחות לעצמי לכבוד השנה החדשה, על רקע חיי הכפר שמתקרבים אלינו בצעדי ענק


להיות כל הזמן בתנועה

לא היה קל בתודעה לתת לרעותי אוקיי לקדם את המעבר לרמת דוד. כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני אוהב את החיים בעיר. ישראלים אוהבים להגדיר את המגורים במושב כ"איכות חיים" – לא בעיניי. תמיד אמרתי שאיכות חיים בשבילי היא היכולת להגיע ברגל לכל מקום חיוני, נקודה.

ועדיין, לא מעט סיבות היו לנו להצדיק את המעבר הזה: הזדמנות אדירה לרעותי להתקדם, לשנינו לחסוך כמה ג'ובות ולהוריד טיפה קצב. יותר מהכל חדרה ההבנה שאחרי 8 שנים יחד, עכשיו הגיע הזמן שלי לעשות הקרבות. על הדרך שכנעתי את עצמי שהגיע הזמן לזוז קדימה, למצוא לקוחות וכיוונים חדשים.

ומי יודע - אולי אתחיל להעריך את הכיף של רכב צמוד 24/7 ואוויר צלול. אולי, דווקא, יהיה די סבבה להחליף את ברירת המחדל של כיכר רבין ב-Moovit בברירת המחדל של עפולה ב-Waze?

בעפולה יש פלאפל טעים, ואני ממש אוהב פלאפל, אז מה כבר יכול להיות רע?



💪 לא עוצרים לרגע


לזוז טיפה הצידה - ליטרלי

להשוות את עצמך לאחרים זה טבעי וחיוני. ברוב הזמן ההשוואה הזו היא מה שגורם לבנאדם לפרוח. בשנתיים האחרונות פרחתי לאט ובזהירות והתקרבתי (כמעט) לסוג של נקודת שיא, לפחות מבחינת מה שציפיתי מעצמי. זה קרה כי הבנתי שצריך לזוז הצידה, ליצור את המציאות של עצמך ולהבין טוב את הרצונות בלי קשר לציפיות ומה שנהוג שם בחוץ.

מצד שני, יש פעמים שזה פשוט לא מתאים: בשנה האחרונה התחילו להקיף אותנו מכל כיוון סימנים שהגיע הזמן להתחיל להשריץ. כמובן שאנחנו רוצים ילדים, אבל בסביבה כזו הלחץ עושה את שלו: כמה חברים שלי בדיוק הביאו לעולם את השני שלהם בזמן שאנחנו רק הספקנו להסכים על השם של הבת שלנו שעוד אין לנו, אם מתישהו תהיה לנו בת כמובן (לא מגלה לכם! יש מספיק גליה בעולם. אוי לאאא 😜).

בכל אופן, נראה לי שתנועה הצידה מהסביבה הביתית שלך יכולה להכניס קצת שלווה ופרספקטיבה - גם כאן בעיר הגדולה וגם אי שם בצפון מעבר להרי החושך. אני רק מקווה לזכור את זה גם אחרי שניכנס כזוג פלוס אפס לשיכון משפחות שממתג את עצמו כ"מקום נפלא לגדל בו ילדים"



רעותי תפסה אותי ברגע שזזתי קצת הצידה :-)


להתבונן יותר פנימה

קצת קשה להודות בקול, אבל ה-BPM האורבני שלי קצת נרגע בחודשים האחרונים. זמן ה"לבד" בבקרים הולך ומתארך ואני אוהב את זה. לאט לאט אני מגלה שלבלות ערב עם וויל סמית' בנטפליקס לא נופל מלפגוש חבר להפי האוור. לקום מוקדם מעולם לא היה אישיו מבחינתי, אבל לאחרונה גיליתי שללכת לישון מוקדם זה גם די להיט בפני עצמו.

בערבים שאני כן יוצא לבלות, הכאבים ברגליים והעייפות מכריעים אותי מוקדם מהצפוי. ובגלל שגיל 33 הוא ממש לא הגיל להתחיל עם כימיקלים, לא נותר לי אלא להשלים עם זה שאני מזדקן. מ-ז-ד-ק-ן

למרות השקט הפנימי המבורך, יש דבר אחד שכן אשמח לקחת איתי גם לתחנה הירוקה הבאה שהקצב בה נמוך יותר: להמשיך לפגוש אנשים שונים, לא להפסיק להתעניין בהם, לשמור על הסקרנות ולעשות חברים חדשים. מקווה לעמוד בזה.



:-) רגעים כאלו עדיין קיימים, פשוט במינון נמוך יותר

שנה טובה חברים!



165 צפיות