בואו נתחיל מהסוף: ספוטיפיי הגיעו לארץ - יאיי!
סופסוף גם ישראלים יוכלו לקבל מוזיקה איכותית במחיר שווה לכל נפש, ומבלי להתפשר על איכות הסאונד.
סופסוף נשתחרר מכבלי היוטיוב, שתמיד מוביל אותנו בסוף לפלייליסט של עדן בן זקן כמעט כמו שכל שבילי הקיבוץ מובילים לחדר האוכל.
סופסוף נוכל לאהוב את המוזיקה שלנו איך ומתי שאנחנו רוצים. כל מה שנצטרך זה ללחוץ על כפתור, והאפליקציה המופלאה כבר תמצא לנו כמה מאצ'ים שרק נרצה. נהדר לא?
כמה דיסקים מהניינטיז, רובם די מביכים
החדשות על ספוטיפיי תפסו אותי במוד מהרהר וממהר. או ליתר דיוק: ממהר להרהר. הקשבתי לאלבום החדש של סנופ דוג ב-Tidal, האחות הקטנה והפחות מוצלחת של אפליקציות המוזיקה. מאז שהורדתי אותה חזרתי לעניינים: אני מקשיב, מתעדכן, בונה פלייליסטים - גן עדן!
לא יודע מה קרה שבאותו בוקר המחשבות לקחו אותי לעבר, חזרה לגיל 14: נזכרתי באלבום The Last Meal.
נזכרתי שקניתי אותו בדיוטי פרי בדרך לחו"ל.
נזכרתי בעטיפה הצבעונית, באיור של סנופ מציץ מבעד לסורגי הכלא, וברשימת השירים והאורחים המפוארת. נזכרתי שממש חיכיתי שחופשת הסקי תסתיים ואחזור לארץ להקשיב לו, כי לא היה לי דיסקמן.
Last Meal or Last Memory?
חשבתי שיהיה רומנטי
ואז נזכרתי ברומנטיקה - כמה ריגוש התלווה לכל דיסק חדש ששמתי עליו את הידיים. נזכרתי איך הייתי קורע את הצלופן, מוציא את הדיסק בזהירות כדי שלא יישרט, מכניס לקומפקט, לוחץ פליי ונשען לאחור. ואז, תוך כדי הקשבה, הייתי ניגש לחוברת ובוחן את התמונות והטקסטים כמעט כמו שמוסכניק בוחן חוברת פלייבוי. ככה העברתי שעות על גבי שעות, כל פעם מחדש.
וגם אם במקרה יצא שהימרתי וסתם זרקתי כסף על אלבום מחורבן, שום סיכוי שהייתי מודה בזה. הייתי מקשיב שוב ושוב לאותה הבינוניות ומשכנע את עצמי שזה היה שווה כל שקל מה-70 שהוצאתי על זה. כי ככה זה באהבה. לא הכל ורוד. צריך להשקיע ולעיתים קרובות לסבול. וברור שיש כאן סבל, מי אמר שלאהוב זה קל?
סבל לא מעט בדרך לאהבה: ד"ר דרה ב - Straight Outta Compton
אהבה זה (לא) כואב
לצערי (או שלא?) הריטואל הזה הוא נחלת העבר. היום לאהוב מוזיקה זה קל, אולי קל מדי. היום גם אצלי המוזיקה תמיד ברקע, חלק מהמולטי טאסקינג של היומיום. זמן האיכות שלי איתה הפך לשמיעה דרך אגבית תוך כדי רדיפה אובססיבית אחרי כל השיט של היומיום: עבודה, גלילה בפיד, עוד גאג בוואטסאפ וחדשות.
הדיסקים המאובקים פינו את מקומם לאט ובזהירות. בהתחלה לקבצי mp3 שלקח לנו שבועות להוריד (אהבה זה כואב, כבר אמרנו?), אחרי זה ליוטיוב ועכשיו לספוטיפיי שתיתן לנו הכל (אבל הכל!) כאן ועכשיו. 100% הנאה, אפס השקעה, מקסימום מאץ' ו-No Strings Attached - מישהו אמר טינדר?
כי זו בדיוק הנקודה. כמו טינדר, גם ספוטיפיי גורמת לנו לרדוף באובססיביות אחרי המאץ' המושלם. ספוטיפיי עושה טינדריזציה לתרבות.
לא טוב לך עם מה שאתה שומע? אין שום בעיה, כי אפשר פשוט לדפדף הלאה. בים הזה יש מלא דגים צבעוניים שנבחרו במיוחד בשבילנו. ואנחנו? אין לנו את כל הזמן שבעולם, ואין שום סיבה שנבזבז את האוזן על משהו שהוא לא המאץ' המושלם.
טינדריזציה של התרבות
לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?
אז מה נשאר לנו, רומנטיקנים של מוזיקה, בעולם הזה? מה יגרום לנו שוב להתרגש ולהזדהות, להתמסר ולהתייסר כאילו הרגע קיבלנו לידיים את האלבום הראשון בחיים? במילה אחת: הופעות.
כי אין לאוהבי המוזיקה תענוג גדול יותר מלרקוד לצלילי צלילים שמופקים כאן ועכשיו, מול העיניים. אין סיפוק גדול מלהשקיע במשהו שאתה אוהב ומאמין בו.
אז יאללה, תיהנו לכם בהופעות. רק אל תשכחו לעשות חיפוש ביוטיוב לפני שאתם מזמינים כרטיסים, כי חבל ליפול עם זה, לא ככה?
והרומנטיקה? לעזאזל איתה