ראיתי הבוקר את הצל של הצל שלי. זה היה מוזר. עד שהבנתי מה לעזאזל אני רואה חלפו כמה רגעים, ובכמה רגעים אחרי כן רק בהיתי בו באופן מטריד. הוא ליווה אותי בריצת הבוקר ופתאום נעלם.
המשכתי לרוץ, מנסה לעכל מה היה פה הרגע. ואז קלטתי שפספסתי הזדמנות אדירה. אם רק הייתי יותר חד, הייתי מנצל כל שבריר שנייה איתו.
Tell Me More
בא לפה הרבה?
הייתי שואל אותו "איפה אתה? לא רואים אותך, לא שומעים אותך. נעלמת!", למרות שזו הפעם הראשונה שנפגשנו. הייתי יושב לו על הוריד עם שאלות חודרניות כמו "איך זה להיות צמוד למישהו 24/7? על מה אתה מדבר עם הצל שלי? אתה עונה לו או מקבל ללא עוררין כל מה שהוא אומר? כמה אתה חזק? אתה עקשן? מה אתה חושב על הצל שלי? אתם מסתדרים? או שגם איתך הוא הוא בלתי נסבל כמו שאני מכיר אותו? הייתי אומר לו שהחיים זה יותר מאשר להיות צל של מישהו אחר. במיוחד אם המישהו הזה הוא בעצמו צל.
הייתי עוצר הכל, סוגר אותו בחדר דיונים ורוקם איזה תרגיל מסריח להפלת הצל שלי. עד שייצא עשן. לא שאני מכיר אותו אבל נראה לי שרק אני והוא נסתדר הרבה יותר טוב יחד.
אני לא יודע מתי אראה אותו שוב. אבל כשזה יקרה, הוא יבין מהר מאוד מי הבוס האמיתי פה. וגם אם הבוס הישיר שלו לא יאהב את זה, שיילך קיבינימט. הוא אולי המנכ"ל אבל בעלים יש רק אחד, וזה אני.
מנכ"לים קטנים עושים צל גדול
ועכשיו? עכשיו מתחילה העבודה הקשה. כי אף אחד מאיתנו לא נולד להיות בעלים, אבל כולנו בעלים בין אם נרצה ובין אם לא.
אז בהצלחה עם זה: בהצלחה להיות מגובש, ולקבל החלטות ולחיות עם הספק.
בהצלחה לחיות עם הידיעה שלא רק שיש לך מנכ"ל בעייתי שאי אפשר לפטר, אלא גם שמסתובבים לך בחברה כמה יועצי אחיתופל שייתכן ולא תוכל לזהות בחיים.
בהצלחה להאמין בדרך שלך ולהבין ולהפנים שאתה יכול להיות בעלים מצוין ולשחק אותה בענק כמו אלי טביב, רק קח בחשבון שיצטברו לך לא מעט שונאים.
ובהצלחה להיות אלי טביב כשהאלי אוחנה שלך פשוט לא סותם את הפה לרגע.
בהצלחה לכולנו
