שבת בבוקר יום יפה. יצאתי לריצת רגשות אשם אחרי עוד שבוע של מעט מדי ספורט, שבת שגרתית סך הכל. בדרכי חזרה הביתה נתקלתי בביוב זורם ברחוב. אחרי שעדכנתי עיריית גבעתיים בפייסבוק (אזרח לתפארת אני אומר לכם), הסתכלתי על ההיסטוריה של שיחת המסנג'ר: התכתבות אחרונה לפני שבוע. התכתבות אחרונה לפניה - לפני שבועיים.
כ-א-פ-ו-ת: מתי בדיוק הספקתי להפוך לאבא'לה טוב גבעתיים שמדבר עם המוקד העירוני באותה תדירות שהוא מדבר עם ההורים?
כנראה שזו התוצאה של מגורים בעיר משעממת וחיים נטולי דאגות, אחרת למי בכלל היה זמן ואנרגיות למצוא על מה להתלונן?
גבעתיים, תתעוררי כפרה
וידוי מביש: אני מוצא הרבה עניין במערכות בחירות מוניציפליות. זה כנראה החותם שהשאיר בי העבר הירושלמי-פטריוטי שלי (ולא ירושלמים, לא סתרתי את עצמי הרגע, אבל זה כבר לפוסט אחר). אני מאמין שמאחורי הנערים המחוצ'קנים שמחלקים פלאיירים בצמתים בתמורה למנה פלאפל, מלחמות השלטים עם גרפיקה בינונית וקופי גרוע ואינסוף הודעות ספאם מכל עיר שאי פעם עשיתי בה צ'ק אין, מסתתר מלא אקשן.
מלא אקשן לירושלמים שיוצאים שוב למלחמת עולם מתוקשרת נגד עסקנים פוליטיים שמנסים להשתלט על העיר.
מלא אקשן לדרום תל-אביבים המיואשים שלפי ההיגיון חייבים להעיף את הרחובות באוויר בתקופה הזו.
מלא אקשן לחיפאים שמולידים תינוקות עם ראשים קטנים היישר לתוך עיר מוכת סרטן.
מלא אקשן גם בנתניה, חדרה, רמת גן ושאר הערים הנוראיות שראש העיר הנוכחי שלהן חשוד בפלילים כאילו אנחנו עדיין באמצע האייטיז.
מלא אקשן בכל מקום – חוץ מבעיר שלי.
למה לי פוליטיקה עכשיו?
נכון להיום אין לי סיבה אמיתית ללכת להצביע: אני חי חיים שקטים, פסטורליים, מרכזיים ונטולי קונפליקטים. כל מה שנשאר זה לזכות בלוטו, להקים פה משפחה, להשתקע ולמות (לאו דווקא בסדר הזה).
וגם אם לא נצליח להביא את המכה, פאק איט - אני לא מקובע. בטח אני ורעותי נוכל למצוא איזו עיר נחמדה לגור בה. אחת כזו שנוכל לחיות בה ללא תלות ברכב כמו שאנחנו מחפשים. עם כמה מרכולים במרחק הליכה, קופת חולים, שני בתי קפה, קצת צבע ברחובות ותחבורה ציבורית נוחה. אה ואם אפשר גם איזה בר או שניים שנוכל להטביע בו את יגוננו אחרי כל פעם ששוב לא נצליח להביא שישה מספרים בהגרלה הגדולה.
עברתי שוב על רשימת הדרישות, מסרב להאמין שכנראה הגזמתי.
"אל תתייאש, זה לגמרי אפשרי לחיות חיים אורבניים ולא בתל אביב", אומר יואב המבוגר ליואב שעף על עצמו, ושניהם יחד מתחילים להתרגל לרעיון שדווקא רחובות, הלוא היא עיר המדע והלחות, היא האופציה הטובה ביותר שלנו כרגע.
"כוסאומו המדינה הזו. כוסאומו כל הישראלים שמאוהבים בערי השינה המעפנות שלהם", אני עונה לו, ומדגיש שאין מצב, פשוט אין, שאני היחיד שחושב ככה. למה אף אחד לא עושה משהו למען השם???
"לא נמאס לך להתעצבן על הספה?", אני ממשיך לדבר עם עצמי, ושנייה מאוחר יותר מבין שנפלתי לאותה קלישאה שחוקה כמו אחרון המתמודדים בכל רשות מקומית שולית מהפריפריה.
אל תגידו יום יבוא
עם כל הקיטש והיומרנות עפתי על עצמי במחשבות. הבנתי שבחירת סגנון חיים זו לא גזירת גורל משמיים. חשבתי לעצמי שכמו שלאנשי ייבוש הביצות הייתה תושיה וחזון להקים קיבוצים (מה לעזאזל הם חשבו לעצמם?!), ככה אתעקש להחדיר קצת אורבניות בחלום הישראלי.
אומרים שהסיכויים לגרום למשהו לקרות היא להעלות אותו על הכתב. אז קבלו סקופ מוזר להחריד: אני, יואב קורן, מצהיר בזאת שבמידה ואחליט לבסוף לגור בין אייל גולן, איתי לוי ודודו אהרון ברחובות, אתמודד לבחירות במועצת העיר בשנת 2028.
כנראה שאתחיל באופוזיציה ואעשה לראש העיר החרדי כאב ראש שלא היה לו בחיים. אפציץ לו את הלשכה עם שאילתות מעקרון ועד חדרה.
ובאחת הישיבות שיוגדרו כ"קריטיות לעתיד העיר", אדפוק על השולחן בתקיפות ואצעק את כל מה שאני לא באמת מסוגל ליישם: שצריך לעודד תעסוקה איכותית, להגדיל את היצע התרבות לסטודנטים ולטפח אקוסיסטם רחובותי שמבוסס על מכון וייצמן, האוניברסיטה ופארק המדע. במקביל לתמוך באמנות מקומית ולעודד עירוב שימושים של מבנים, מוסדות ציבור ופנאי שיוציאו החוצה אפילו את זקני שעריים ומרמורק שלא יצאו מהבית משנת 95.
והחרדי בתגובה יתעצבן ויצעק: "אתה לא תעשה לי פה תל אביב!"
טמבל, מה קשור תל אביב? אני רק רוצה שהעיר שלי תהיה עיר אמיתית. השאלה היא למה זה כואב לך.
פייר - הייתי מצביע לעצמי. עד אז - לכו להצביע!